כשרוזה הגיעה למחלקה הפסיכיאטרית, חיוך נסך על פניה. הרגישה כי הגיעה למקום הנכון.

​

נמוכת קומה הייתה, עגלגלה ומלאה. לבשה שמלה פרחונית, שערה אסוף בקוקו, טמון למשעי בתוך רשת סרוגה. היא סיפרה לי כי היא שומעת קולות המדברים אליה כל היום. אלה היו קולות של "איגוד הכוחות העליונים" שאמרו לה כי נבחרה להיות בין האנשים המיוחדים שנועדו  להוביל שינוי חברתי וגלובלי. רוזה קיבלה תפקיד משמעותי, יעוד בחיים, שפיצה על היותה  עקרה. "את עוד תשמעי עלי" אמרה בגאווה.  בסודי סודות גילתה לי  שהקוקו בראשה היה תחנת ממסר, מעין אנטנה, דרכה שודרו אליה המסרים ולכן הקפידה לא לסרק את שערה יתר על המידה. רק מאוחר יותר  התברר כי רוזה הגיעה למחלקה לא בגלל הקולות אלא משום שחשה חסרת אונים מול האלימות של בעלה וחיפשה הגנה. כשהיה חוזר הביתה בלילות, נודף מריח האלכוהול, היה מטיח בה פלחי אבטיח. רוזה קיבלה על עצמה  את הדין משום שלא יכלה להביא ילדים לעולם. הקולות ניחמו אותה, העניקו תוכן לחיים חסרי תכלית. היא תפקדה היטב בבית. ניקתה ובישלה אך חשה אכזבה עמוקה על כך שלא עמדה בציפיות בעלה להיות אישה במלוא מובן המילה. בסתר ליבה קיוותה כי הצוות הפסיכיאטרי יטפל בו.  

​

צוות המחלקה  קבע כי רוזה פסיכוטית, היא שומעת קולות. הטיפול התמקד במתן תרופות אנטיפסיכוטיות, להעלים את הקולות ולהשתיקם. היא שיתפה פעולה ונטלה את התרופות בעקביות. בהדרגה, ועם חלוף הזמן, דעכו הקולות עד שפסקו לחלוטין.

​

בוקר אחד מצאתי את רוזה במטבח של המחלקה עומדת קפואה, אבודה, חיוורת ומבוהלת. מבט חלול בעיניה. סומק לחייה דהה. נראה היה כי הפרחים על שמלתה קמלו, הקוקו בשערה התרופף, הפך מדובלל וחסר חיים. קווצות שערה הארוך, נחו על כתפיה, עדות אילמת להרס בתוכה. תחנת הממסר הפסיקה לשדר, האותות והמסרים שהעניקו משמעות לריקנות בחייה, חדלו מלהגיע. הטיפול התרופתי אמנם היה יעיל בהעלמת הקולות אך רוזה לא ידעה את נפשה. היא חשה כי איבדה את יעודה החשוב ובעיקר חשה עצב, דכדוך וייאוש תהומי. "איגוד  הכוחות העליונים", נעלם מעולמה. הדיכאון שהחליף את הקולות חלחל בכל הווייתה.

צוות המחלקה התכנס כדי לדון בטיפול של רוזה. ההתלבטויות היו רבות אך הוחלט, תחת השגחה ופיקוח במסגרת המחלקה, להפסיק בהדרגה את  הטיפול התרופתי. זו הייתה החלטה חריגה  ויוצאת דופן אך העצב העמוק שחשה נגע בי ובכולנו.

אט אט הופיעו הקולות שוב ורוזה חזרה לעצמה.  אספה בקפידה את הקוקו בשערה ולבשה את שמלתה הפרחונית. תחנת הממסר שבה לשדר,  והסומק פשט בלחייה. העולם הפסיכוטי של רוזה קרא להקשבה אחרת.