יש הטוענים שדיכאון היה קיים מאז ומתמיד בהיסטוריה האנושית אך נתוני הסטטיסטיקה על שכיחות המחלה בקרב אוכלוסיות ותרבויות שונות בעולם המערבי ועל הצריכה המאסיבית של תרופות אנטי דיכאוניות, מצביעים על כך שדיכאון הפך ל"מגיפה השקטה" של המאה ה-21. על פי סקר של משרד הבריאות העולמי,  דיכאון נמצא במקום השני לתמותה בעולם אחרי מחלות לב. 5% מאוכלוסיית העולם (יותר מ- 350 מיליון בני אדם) מאובחנים כסובלים מדיכאון קליני, הנחשב לאחת המחלות הפוגעות ביותר באיכות החיים של מי שסובל ממנה. בישראל 6%  (קרוב  ל- 500 אלף) מאובחנים כסובלים מדיכאון קליני ו- 35% מהאוכלוסייה (קרוב ל- 3 מיליון ) צורכים תרופות נוגדות דיכאון.  מאז שנות החמישים מספר מקרי האובדנות בין הגילאים 24-15,כתוצאה מדיכאון, שילש את עצמו ועומד היום על חצי מיליון בני אדם ברחבי העולם המתאבדים מדי שנה. דיכאון מכרסם בכל היבטי הקיום האישי והציבורי החל מאובדן ימי עבודה, פגיעה בגידול ילדים וקשיים במערכות יחסים. הוא גורם למוגבלות תפקודית גבוהה יותר מבעיות גופניות,  מאיץ  ואף גורם לבעיות בריאותיות  ולתחלואה פיזית. בנוסף, קיימת עלייה דרמטית בתופעות נלוות לדיכאון כמו הפרעות חרדה, התמכרויות, מחלות פסיכוסומאטיות, הפרעות אכילה, הפרעות קשב וריכוז ומחלות גופניות הקשורות לדיכאון (סכרת, מחלות לב, פרקים, גב, אסתמה, השמנת יתר, ויש הטוענים שגם פרקינסון ) .

​

מאמצע שנות השמונים, עם הופעת הפרוזאק לראשונה, התחולל מהפך חסר תקדים בשוק התרופות העולמי. למעלה ממאה מיליון אנשים בעולם צרכו את התרופה והיא גררה גל של ספרים שבהם תוארה "כמנוע של מהפיכה בכל הקשור לבעיות של דיכאון וחרדה" . התרופה  נתנה תוקף לכך שדיכאון וחרדה נגרמים על ידי חוסר איזון ביוכימי (הורמונים, מוליכים עצביים במוח),  עובדה שעזרה לעקור את הסטיגמה "ולהוציא את הדיכאון מהארון". הציפרלקס שנכנס לשוק ב- 2003 הפך ל "אנטיביוטיקה של הנפש" , "לפניצילין של המאה ה- 21". בישראל ציפרלקס היא התרופה הנפוצה ביותר, ומופיעה במספר הגדול ביותר של מרשמים רפואיים בשנה.

​

בניסיון לתת הסבר על התופעה, אחת הטענות היא  שהעלייה הדרמטית נובעת מכך  שכלי האבחון השתכללו וישנם קריטריונים ברורים לאבחנה, מה שהעלה גם את רמת המודעות לתסמינים של דיכאון. העובדה שרופאי משפחה יכולים לתת טיפול כזה הגדילה את זמינותן . הרפואה (והפסיכיאטריה)  שהתמקדה בעבר בשאלה "למה האדם חולה" עברה לדון בשאלה "איך לטפל"  ולהמציא פתרון כימי, מהיר וזמין.  טענה נוספת היא שדיכאון הינו תופעה של העידן הפוסט מודרני בו אנו חיים. כלומר, דיכאון הינו תולדה של שינויים שחלו באופני החשיבה, בערכים החברתיים ובאורח החיים מאז  מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד בעשרות השנים האחרונות. אם בתקופה הקלאסית מלנכוליה נקשרה לסופרים, משוררים, אומנים ואנשי רוח שראו בה גם "שיגעון מקודש" , חומר גלם רגשי לביטוי עצמי ולהשראה, הרי שבתקופה הפוסטמודרנית היא הפכה לדיכאון, לאבחנה ולמחלה שיש למגר במהירות. ההתפתחות המואצת של הטכנולוגיה בתחום הצריכה, התחבורה והתקשורת, תהליך הגלובליזציה, המחשבים, תקשורת הלוויין והמדיה הפכו את החיים לים גואש של קשרים חברתיים (לעיתים וירטואליים) והעצימו את תחושות הבדידות, הניכור והבושה. העידן שבו אנו חיים מצריך לא פעם הסתגלות לאינטנסיביות, לקדמה הטכנולוגית, לקצב החיים ולתמורות המתרחשות בכל המישורים בחיינו. העלייה הניכרת ברמת החיים יצרו מצב שבו האדם תופס את עולמו כעולם של צריכה וחומריות. במובן זה, ערכו של האדם נמדד על פי היכולת שלו לעמוד בסטנדרטים של תחרותיות, הישגיות ושאפתנות. מ- human being"" הוא הפך ל- human" doing". בני האדם הסכימו לוותר על מושגים כמו "משמעות" ו"אותנטיות" תמורת  "כוח" ו"שליטה" כאמצעי הגנה מול החיים. ההזדקקות  לתחושת השליטה עוררה לא רק חרדה, ספקות ופחד קיומי אלא גם היוותה רציונל למציאת פתרונות, מצד אחד, ולבריחה מצד שני. לדעת חוקרים מסוימים האדם הפוסטמודרני פיתח מנטליות של תלות והתמכרות לאינסוף פעילויות ואובייקטים: קניות ורכישות, סקס, סמים, אלכוהול, אינטרנט, משחקי וידאו, לכאורה כל מה שמייצר מציאות וירטואלית נסבלת יותר מהמציאות היומיומית. גם העיסוק האובססיבי במציאת זהויות ובקווי המתאר החיצוניים (הגופניים ) הם סוג של התמכרות ואקהרט טול מדבר על התמכרות לדפוסי חשיבה.     

​

ויקטור פרנקל מציין כי "החיים קיבלו אופי משימתי" וכי אנו טרודים בהשגת ביטחון בקיומנו בתוך עולם כאוטי וחסר ודאות.  הפחד לאכזב את עצמנו ואת הסביבה, לא לעמוד בציפיות הנדרשות,  הופכים עם הזמן לחרדה קיומית ולדיכאון המרחיקים אותנו מהצורך הבסיסי להכיר בייחודיות, בשונה. האדם הפוסטמודרני, הנתון בחרדה מתמדת אל נוכח ההגדרות והקריטריונים החברתיים של מושגים כגון הצלחה וכישלון, בטחון, מטרות, הישגים, שליטה והישרדות, מצא את עצמו מוותר על הרגש והרצון האוטנטיים כמצפן פנימי, למען תחושת השייכות (דיכוי פנימי שהפך בהמשך לדיכאון) . הקולות החיצוניים המגדירים מה נכון, מה טוב, מה מצופה,  ומה אמיתי התעצמו מאד בנוכחות ובמידת ההשפעה שלהם. בתוך חברה שהפכה לקולקטיב היודע מה מצופה ממנו, הפרט עסוק בכיבוש יעדים ומטרות, במיוחד בשלב הראשון של החיים, והמטרה מקדשת את כל האמצעים. האדם המודרני נתון במשבר זהות תמידי.  יובל נוח הררי מתאר את התהליך הזה "כאובדן היכולת שלנו לשאת בלבול, חוסר ודאות, ספק וניגודים כשם שאיבדנו את היכולת לחלום, להריח, לשים לב. יתכן והמערכת דוחפת  אותנו בכיוון הזה משום שהיא מעודדת לקיחת החלטות יותר מאשר מעודדת ספקות והתלבטויות. הפסיכיאטריה המודרנית מתייחסת אל 'הקולות הפנימיים' ואל 'המאוויים האותנטיים'  כלא יותר מאשר חוסר איזון ביוכימי ולכן הנטייה היא להתוות ריטלין, פרוזאק וציפרלקס לכל הסובלים מבלבול, אשמה וחוסר שביעות רצון" (יובל נח הררי, "ההיסטוריה של המחר", 2015).

​

למרות כל השינויים וההתקדמות העצומה מבחינה ביוטכנולוגית, חברתית, כלכלית ופוליטית, המבנה הבסיסי של נפש האדם לא השתנה. אנחנו עדיין נשענים על התיאוריות הפסיכולוגיות המסורתיות על מנת להבינו. בעשור האחרון  אנו עדים לצורך ההולך וגובר של מיליוני בני אדם ברחבי העולם בשינוי וחיפוש אחר משמעות קיומית עמוקה שהיא מעבר לאורח החיים שאנו מנהלים. טכניקות לארגעה כמו מדיטציה ומיינדפולנס, רפואה אלטרנטיבית, ספרות אינסופית בנושאי "השגת האושר", סדנאות  רוחניות, תיאוריות ניו אייג', ושיטות תרגול בתחום החשיבה החיובית ויצירת מציאות הפכו לחלק אינטגרלי מחיינו. שיטות טיפול הוליסטיות, יוגה ומדיטציה נכנסו לתוך המחלקות הפסיכיאטריות, בתי הכלא, בתי הספר, מוסדות, ועסקים מתוך התפישה האקזיסטנציאליסטית  התומכת ברעיון  ש"על האדם   לחרוג מעבר לעצמו" ולייחל למשמעות ושחרור. ברוח התקופה, הפך הטיפול הפסיכולוגי למותאם אישית לצרכי המטופל ולממוקד מטרה, על מנת לאפשר שינוי בטווח זמן קצר. העידן המודרני של טיפול תרופתי זרז אף הוא  את הצורך במענה מהיר יותר של הטיפול הנפשי. המסע הביוכימי אל האושר מתחלף אט אט במסע של גילוי עצמי מחדש על מנת למצוא את אותם  ערכים שאיבדנו בדרך.